הבלוג שלי

בא לי להיכנס לחדר בריחה ולנעול את הדלת עד חלוף החשיכה, עד שייכנס קצת אור בין הדלת לרצפה. בואו איתי לחדר הבריחה...

אלפי שכירים ומובטלים מתכנסים כאן בכיכר הם צועקים תנו לחם, עבודה העצמאים גם הם שקופים הבמאים, האירועים קיבלו כולם פה אירוע מוחי...

הלכתי אתמול להפגנה הגדולה וראיתי שם את פרצופה של המדינה מכוסה במסכה, ולאוו דווקא מחמת המגפה אלא מחמת הזעם הכבוש...

פעם אחת בעולם יותר יפה שאימא עוד שתתה המון קפה כי היה לה כסף לנספרסו בכיכר שהיה לה בארנק קצת מיותר ובילתה אימא עם בנה הצעיר...

השר בלי תיק והשרה לענייני כלום אחד רק מעתיק והשניה לא עושה מאום אמר השר בלי התיק: איזה כיף לי, ממש מדליק אני מוזמן לאולפני הטלוויזיה...

רובכם יודעים עד כמה ההתנדבות לטובת ילדי סוכרת נעורים בישראל היא שליחות חיי! תודה גדולה על כך, אני חייבת לאלון, בני הצעיר, מודל ההשראה...

יצאתם לחל"ת? למי איכפת? חזרתם מחל"ת? תדאגו שלא תפוטרו בבת אחת... כי במצב הנוכחי, מה שהכי הכי בוער על ראש מנהיגינו...

אתמול בחמש אחרי הצהריים, הלכתי לי בדיזינגוף בינתיים, ובדרך ראיתי, שהתיאטרון שלנו סגור. הדלתות נעולות...

בחודש יוני, חודש הגאווה, נזכרתי בלימודי במחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטה. ולמה נזכרתי בזה?

יושבים בבית משפט ומרגישים בתוך בועה מה לא עשינו כמה בכינו כמה נורא... יושבים בבית משפט...

עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה כשהעולם היה שרוי עוד באופוריה, ולא היו כלל מסיכות וג'ל ידיים

ניסיתי להסתכל על העולם מזווית קצת אחרת, אחרי הכל, יש לנו ממשלה נבחרת, ולשים בקצה החוטם משקפיים...